פוליאמוריה, נישואים פתוחים, זוגיות מונוגמישה שמות שנהיו טרנדיים בשנים האחרונות. האם הם באמת פתרון לזוגות שחווים קשיים במיניות שלהם המשותפת? למי זה מתאים? איך יודעים? במאמר הזה אעסוק בשאלה הגורלית: "לפתוח או לא לפתוח?" כמו להיות או להיות כמעט של שייקספיר. כסקסולוגית שעוסקת בקליניקה גם בטיפול מיני זוגי, מגיעים לאחרונה יותר זוגות עם השאלה הזו.
אתם חווים קשיים במיניות הזוגית שלכם כבר תקופה לא מבוטלת, אולי שנים. חלק מכם אולי כבר חווה זוגיות כמעט ללא מין, שהתדירות היא אחת לכמה חודשים אם בכלל וכשהסקס קורה הוא לפחות לא משהו לאחד מהצדדים אם לא לשניכם. למעשה אתם עושים את זה יותר כי מה זה אומר אם לא תעשו את זה. כלומר יותר מהרצון לשמור על הקשר מהתפרקות ופחות ממשיכה ומיניות. דברתם על זה או שלא, ניסיתם לשפר או שלא אבל הפיל ללא ספק נמצא בחדר ויש לו משקל עליכם ועל הזוגיות שלכם. לרב לצד אחד מכם זה יותר מפריע.
יש זוגות שהלכו לסקסולוגית או מטפלת זוגית שהציעה להם לפתוח את היחסים רק מהפגישה הראשונה איתם ולעומת זאת יש זוגות שהלכו למטפלת זוגית או סקסולוגית שלא מאמינות בפתיחת היחסים. אני כסקסולוגית מאמינה שכל מקרה לגופו. יש מקרים שזה יכול לעבוד בשבילם ויש מקרים שזה ממש לא וזו יותר דרך לדחות את פירוק הקשר.
לצורך ההבנה אביא, איך לא, את עמדתה של אסתר פרל. אסתר פרל היא פסיכולוגית שמוכרת מאוד כחוקרת המתח שבין הצורך בביטחון (קרי אהבה שייכות – נישואים זוגיות יציבה) לבין הצורך בחופש( קרי תשוקה, מרחק, כיבוש) הוציאה לאור ב2019 את ספרה "סיפור מהצד" שעוסק בבגידה בזוגיות. היא מחזיקה בעמדה כי יחסים לא מונוגמיים לא מהווים מגן מפני בגידה. היא רוצה שהאפשרות ליחסים פתוחים לפחות תהיה אפשרות לדבר עליה במצב שבו אנשים סובלים ונדחקים לקבל החלטות שמקשות על כל הצדדים. הרעיון שאפשר לאהוב אדם אחד ולקיים יחסים עם אחר או אפילו לאהוב שניים, מצמרר אותנו ופוגע לנו קשות בחווית הביטחון. החשש שברגע שפותחים את הגבול הזה הכל יכול לקרוס. ואכן לעיתים זה קורה אבל גם לעיתים לא.
אסתר פרל טוענת כי פתיחת הנישואין יכולה לעבוד טוב אם היא נעשית בהסכמה מלאה, בהבנה שהקשר הזוגי הוא הקשר הרגשי והמיני החשוב ביותר בחייהם של בני הזוג ושההסכם מתעדכן לפי הצורך.
אני מסכימה עם אסתר פרל חלקית. כן בהחלט זה צריך להיעשות בהסכמה מלאה וכל מה שהיא אמרה אבל בהחלט ישנם מצבים שגם כשזה נעשה כך זה עדיין לא יעבוד ולא רק זאת זה יוביל לפירוק הקשר. כסקסולוגית שמלווה זוגות מעל 20 שנה אני חושבת שבזוגיות שבה אבדה התשוקה או שאולי בכלל לא הייתה שם מלכתחילה זה כנראה לא יעבוד. בזוגיות שלמעשה אין בה זוגיות אלא יותר שותפות טובה, חברות טובה, אין בה למעשה זוגיות במובן הזוגי הנקי, אין משיכה, אין חיזור ברמה כזו או אחרת ששני בני הזוג שמחים מהם זה כנראה לא יעבוד.
הרבה פעמים זוגות מגיעים לטיפול והמטרה המרכזית ואולי היחידה האמיתית שלהם שניהם או אפילו אחד מהם , היא להימנע מלפרק את הקשר מסיבות שונות: בגלל הילדים, בגלל שבנינו משהו כ"כ יפה, בגלל כל השנים שאנחנו ביחד, בגלל הפחדים מלהיות לבד, בגלל הפחד שלא למצוא משהו יותר טוב … במצב כזה אני אומרת שימו לב יש מצב שאתם עושים את זה כדי לקנות עוד זמן, כי כרגע אתם לא מסוגלים להתמודד עם הפירוק אז אתם פונים לנתיב של זוגיות פתוחה כדי לאפשר לכם אוויר, לאפשר ל"זוגיות" הגוססת שלכם ספק חיה עוד קצת חמצן. ברגע שאתם תפגשו בחוץ מישהו שיתן לכם את כל החבילה, תשוקה ובטחון אתם כבר לא תוכלו להישאר. במצבים בהם הקשר הזוגי הוא חלש ואולי לא באמת קיים, כשמדובר יותר בחברות אהבה אחד לשני כבני אדם ולא אהבה רומנטית, הקשר הזוגי והמיני לא יכול להיות במקום הראשן כמו שאסתר פרל מעמידה כתנאי להצלחה. אתם יודעים למה נכון? נכון, כי הוא לא קיים שם מלכתחילה. הרי אם הקשר המיני הזוגי היה במקום הראשון, אולי לא הייתם מגיעים לרצון לפתוח מלכתחילה.
אז כשאתם חושבים האם כדאי לפתוח את הזוגיות ליחסים פתוחים תשאלו את עצמכם בכנות למה אתם עושים את זה. אם מה שיש שם זה יותר פחד מפרידה והשלכותיה, אז יש לכם את התשובה, תשובה שבתוככם אתם מרגישים אותה אם באמת תסכימו להיות אמיצים. בכל מקרה אני ממליצה שאת הבירור הזה תעשו במסגרת של טיפול זוגי מיני אצל מטפל/ת שמחזיקים עמדה מקצועית פתוחה בנושא של נישואים פתוחים :). התהליך של באמת לברר ולהבין מה אנחנו צריכים, מה נכון לנו ומה האפשרויות באמת של הקשר הזה, הוא תהליך שלדעתי קודם כל מכבד אותכם כבני אדם, כבני זוג וודאי את השנים שהייתם יחד ומה שהקמתם. במידה ותחליטו לפתוח את היחסים, כדאי לדעת איך לפתוח את הקשר מבלי לקרוע. כל הבנה שתגיעו אליה בין אם זה הרצון לשפר את הקשר הזוגי ובין אם זה לפתוח את היחסים, רצוי שתעשו זאת בליווי מקצועי נכון כדי לתת לכם את מירב הסיכויים להצליח.