אתמול בפגישה יושב מולי בחור מקסים ומוכשר. הוא מסוג האנשים שהוציאו בפסיכומטרי מעל 700 והיו בקורס טיס, גאון מחשבים, עובד בהייטק ולומד שני תארים במקביל. אלו שהראש אצלם עובד באינטנסיביות אחרת. נקרא לו טל. הבחור מסתובב עם דימוי של גיבור על שהוא מצפה מעצמו להיות. הוא גם קורא לזה גבר אלפא.
מה כוללת תדמית גיבור העל/ גבר האלפא של טל (וגיא, ורן ויובל ו… הבנתם את הרעיון, נכון?):
לכל סיטואציה שטל מגיע אליה לא משנה איפה ובאיזה הקשר הוא מצפה מעצמו להיות תוך שניות מהרגע שנכנס, מנהיג הקבוצה. הבחור שכולם נושאים אליו עיניים.
הוא מצפה מעצמו להיות הכי חכם. דבר ראשון שהוא עושה כשנכנס לחדר עם אנשים, הוא מפעיל את הסורק אוטמטי שבודק זאת עבורו. קצת כמו שנשים עושות סביב יופי. יש כמובן, רק תשובה אחת שאפשר לחיות איתה בשלום.
חלק מהדימוי של גיבור העל כולל גם ציפייה להיות במצב רוח טוב ומלא בביטחון עצמי ושתהיה לו יכולת להתחבר לכל אחד/ת ולייצר שיחה ערה ומעניינת.
ציפייה נוספת היא לפתור כל בעיה שעולה. הוא בוחן עצמו על כך כל הזמן.
משמעות הדבר שאסור להיות אף פעם להיות מבואס או להתקשות או לא לדעת מה לומר או חלילה להיתקע בשיחה בלי להיות המוביל. יש עוד הרבה ציפיות אבל הרעיון המרכזי הוא שאסור להיות חלש והאופציה האפשרית היחידה שנשארת היא להיות חזק. הכי חזק. טל מאמין שמי שמבואס הוא חלש, ומי שחלש יורדים עליו. "אני אף פעם לא הרשיתי לעצמי להגיד שאני מבואס לא משנה מה קרה. גם כשכולם סביבי מתלוננים, אני נשאר חיובי".
טל הוא בחור מוצלח לפי כל סעיפים: נראה טוב, מתאמן בחדר כושר, חכם מאוד, מצחיק, כביכול עם בטחון עצמי, עצמאי, מלא ידע כללי, רוחני גם במידה, לבוש מגניב, יש לו חברים, מטייל ברחבי העולם, כובש הרים וטראקים, לא נותן לשום גבול כמעט לעצור אותו. למעשה זו האמונה שלו בחיים "אני לא מוכן לתת לשום חולשה או קושי לעצור אותי מלעשות מה שאני רוצה". שום גבול כמעט חוץ מהגבול ששם לעצמו מילדות. הגבול של להרשות לעצמו להרגיש כאב וקושי.
בפועל טל סובל ממה שנקרא רכבת הרים רגשית, ימיו מתחלקים לימים מדהימים ולימים של נפילות מצב רוח ותפקוד גדולות מאוד. הימים שבהם הוא מרגיש בתפקוד של הגיבור על שהוא עומד בציפיות של עצמו, אז הכל נפלא ומדהים. לעומתם יש את הימים שבהם הוא לא מצליח בחוויה שלו, ואז הוא נכנס לחרדה, מתכנס לתוך עצמו ועוסק כמעט באובססיביות בללמוד עוד כלים של עזרה עצמית איך לצאת מהבאסה וכמה שיותר מהר. לפעמים זה עוזר לו. לרב הוא מותש ומיואש וחווה את עצמו שמשהו בו פגום ובלתי ניתן לתיקון.
גם כילד, טל התנהל כך.. אמא שלו מספרת שאפילו בהליך הגירושין הסוער שעברו, הוא התעקש לומר שהכל בסדר ושזה לא מפריע לו שהוריו מתגרשים. הקשיים התבטאו רק כשכביכול היה חסר שליטה, בלילה, כשישן. באותה תקופה חזר להרטיב בלילה והחלו פחדים מלישון לבד וסיוטי לילה. מגיל צעיר טל בחר שלא " להכביד" על הוריו. ברגישות הגבוהה שלו, הוא ראה את הקשיים שחווים הוריו והחליט שהוא יהיה חזק עבורם. כדי להתמודד עם העומס הרגשי שחווה, טל למד ל"נתק" את עצמו מרגשות כאב. הניתוק הרגשי מכאב הוא כ"כ חזק היה עד שכשסבתא שלו נפטרה, סבתא שאהב מאוד, לא הצליח להרגיש כלום.
כיום כבחור בן 26, טל חווה חרדות חברתיות, הוא נמנע מליצור קשרים זוגיים ויש לו גם בעיות בתפקוד המיני. הוא סובל מחרדת ביצוע. חרדת ביצוע זה מצב בו בזמן שאתה מעוניין שתהיה לך זקפה לצורך הנאה מינית, למשל לקראת חדירה, הזקפה יורדת ללא יכולת ממשית להחזיר אותה, מה שמייצר תחושת חוסר אונים ומבוכה גדולה. כחלק מהלמידה שלי את המטופל, אני ערה למה הוא מעורר בי רגשית. טל מעורר בי רגשות של אהבה ורצון לאפשר לו מרחב להיות ילד קטן ו"נזקק" ולהרגיש הכי מוגן וטוב כשהוא מרשה לעצמו להרגיש כך. מרחב שכנראה לא היה שם עבורו. יש לי רצון עז לעזור לו לאהוב את עצמו על כל גווניו ולראות את היופי והעוצמה שבכל "פגם". יחד עם זאת, כרגע יש הרגשה ברורה שזה עשוי לקחת עוד זמן. כרגע טל כנראה זקוק לזמן בלהרגיש שזה בטוח עבורו ולא מוריד ממנו, מהעוצמה שלו.
למה אני משתפת אתכם בסיפור של טל? אני חושבת שהסיפור של טל, של הצורך שלו, להיות גיבור על ולנתק עצמו מרגשות של חולשה, הוא סיפורם של לא מעט גברים/ילדים. הוא סיפור של החברה שבה אנו חיים שנים על גבי שנים, מה היא מגנה ומה היא מהללת גם כיום. ככל שנשכיל להבין את המקום הזה אצל הגברים-ילדים האלה שסביבנו, זה יעזור להם יותר להבין ולקבל את עצמם במקום הזה. אנחנו כנשים, פוגשות את הקשיים האלה ומהצד זה יכול להיראות שגברים הם: קשוחים, נמנעים מקשר, בעלי אגו רגיש-ילדותיים וכו'. זה וודאי בא לידי ביטוי ביתר שאת, בכל מה שקשור לעולם הזוגיות והתפקוד המיני ומה שקורה במיטה. הציפיות שלנו כנשים הן רבות מגברים: "מה, הוא גבר! גבר צריך לדעת לתפקד, צריך לרצות יותר ותמיד סקס, צריך להיות חזק ואסרטיבי וגם כמובן רגיש אך לא מידי, וכמובן להיות מצליח".
תבינו, לא סתם הם מסתובבים בעולם עם הציפיה/כמיהה להיות "סופרמן". אפילו יש ז'אנר שלם של חולצות לגברים העונה לצורך הזה 😊, למה לחכות רק לחג פורים. כל דבר שהוא פחות מזה בחוויה שלהם מהווה אכזבה אישית מעצמם ואיום, איום כמעט קיומי רגשי. אני לא אומרת שעכשיו כל גבר הוא כך. מה שאני אומרת הוא שיש לא מעט מקסימים שמסתובבים עם הגלימה מגולגלת וכל מה שהם רוצים זה שיראו אותם, יאהבו אותם ויתנו להם להרגיש בעוצמה שלהם גם כשהם מעיזים להראות חולשה. אז בפעם הבאה שאת יוצאת לדייט עם בחור או שאת מסתכלת על בן זוגך ומתעוררים בך ביקורת וכעס כשאת פוגשת את ה"חולשות" שלו , נסי להיזכר בילד הקטן הזה שרוצה לקבל חיבוק דווקא איפה שהוא "לא מצליח". את יכולה לקבל גבר-חבר נפלא שיוקיר לך תודה מעומק ליבו הגדול. ועוד שני משפטים לנו ההורים והאימהות במיוחד(פרויד, פרויד פרויד…) זה בידיים (המחבקות) שלנו איזה סט של ערכים/ציפיות לבנים ולא פחות לבנות שאח"כ ירצו אותם, אנחנו מעצימות בעולם הזה.
תודה על תשומת הלב.
0 תגובות
השאירו תגובה