בוחרת

"אז מה, מתי אנחנו מארגנות לך סקס בקרוב?" שואלת ליאת במבט חצי צוחק חצי חצוף. אמצע השבוע,  הן יושבות בבר שכונתי, שלוש חברות בנות. גלית מצטרפת אליה עם המבט ומוסיפה: "כן כמה זמן כבר עבר מאז ש…?"

מה מאז שמה?" טלי מנסה למשוך זמן… מרגישה לא נעים עם התשובה פתאום.

"מאז שעשית סקס בפעם האחרונה" הן שואלות אותה ביחד אבל בטון רך יותר, כנראה משהו בהבעת פנים שלה הסגיר אותה…

"חצי שנה", טלי משיבה בשקט.

"וואהו אחותי הגיע זמן כבר, מה את לא חושבת? עד מתי תחכי?"  ליאת אומרת. גלית מוסיפה "יאללה בואי נפתח לך טינדר, צ'יק צ'ק את מתארגנת". הפרצוף של טלי מתעווה בדחייה כשהיא שומעת את ההצעה על טינדר.

"מה עד כדי כך לא בא לך טינדר? אז מה איך תכירי?"

טלי עונה: "מהחיים", שתיהן נוחרות צחוק, "איפה מהחיים? מה את מאמינה שזה קורה מהחיים? מתחילים איתך ככה בחיים? מתי בפעם האחרונה התחילו איתך?" שתיהן יחד יורות עליה שאלות.

ואז גלית נזכרת  "כן נכון פעם קודמת שיצאנו, התחיל איתך הבחור ההוא, דווקא חמוד. לא יודעת איתי לא מתחילים ב"מציאות" ומצד שני בטינדר וכל שאר האפליקציות אני זוכה להצלחה רבה ויצאו לי משם כבר כמה קשרים שווים".

ליאת מוסיפה: "כן גם איתי לא מתחילים ב"חיים" אבל כן באפליקציות. מעניין למה, אולי זה משהו שאני משדרת, שאני אולי סגורה?"

"טוב, הקיצר, אז מה יהיה איתך, ההוא לא מצא חן בעינייך, אז מה הלאה? את יודעת שככל שעובר הזמן זה נהיה יותר קשה…"

בשיחה הזו משתפת אותי טלי, בפגישת הטיפול שהייתה לנו. היא מגיעה נסערת ומבולבלת. היא מרגישה כעס על ליאת וגלית והיא לא מבינה למה, הרי הן באו לטובתה כביכול. היא מרגישה בושה והיא לא מבינה על מה. אנחנו מדברות על הדברים ובעקבות שיחה זאת אני מביאה לכם את המחשבות הבאות.

האם זה באמת נכון שככל שעובר הזמן מהפעם האחרונה ש"עשית סקס" זה נהיה יותר קשה? האם יש איזשהו שעון כזה שסופר את הזמן שעובר וככל שעובר הזמן גם איתו עפים הסיכויים שזה יקרה? ובכלל מעניין אותי למה נשים חושבות ככה ו"דוחפות" את החברות שלהן למהר שלא יפוג תוקפן כמעט בשוק והן יהפכו להיות, רחמנא ליצלן, "לא רלוונטיות".

אני לא באמת יודעת את התשובה ולמעשה אני לא באמת חושבת שיש תשובה אחת שהיא נכונה. אני חושבת שהתשובה הנכונה היא מה שנכון לך ברגע הזה. אבל מה עם האפשרות שלהיות "בהמתנה" רגועה בלי לחץ, לדבר המדויק לי באמת היא לא אופציה לגיטימית בתפריט החברתי שלנו? מה אם  ישר מתייגים אותך שאתה מפחד, נמנע ושבסופו של דבר אתה מסתכן ממש בלמות בודד?

יש לי חדשות למי שלא ידע, כולנו מתים לבד. כן, זו אמת אחת שאין להתווכח איתה.

מריה קאסט כתבה על כך את "שיר אהבה", אביא את הבית הראשון שלו:

"בסוף נמות לבד

האין זאת?

אולי תהיה שם יד, סביר שלא.

אולי יבואו בן או בת,

אולי יהיה שם סתם אדם.

אבל בסוף נמות לבד."

מאמר זה בא לדבר על אפשרות נוספת שחשוב שיהיה לה מקום. האפשרות להיות לבד אבל לא בודד. האפשרות להיות לבד אבל לא מריר. האפשרות להיות לבד לא כי אין לי עם מי להיות אם אני רוצה, אלא שאין לי כרגע מישהו שאני רוצה להיות איתו. אז אני שומרת את עצמי לאדם שראוי לאהבה שלי ובינתיים אני מפזרת את האהבה שלי עליי וכיף לי, אני יוצאת עם עצמי. אני עושה רק מה שבא לי. אני לא מרגישה מסכנה ושאף אחד לא רוצה אותי. להיפך, אני יודעת שאני נחשבת מבוקשת ויודעת שיש שרוצים להיות איתי ברגע זה. אני בוחרת "לחכות" כי הפעם אני מחויבת למה שבאמת הנשמה שלי רוצה, כי אני רוצה את מה שהנשמה שלי מחויב/ת אליו, לעצמי. אני לא זקוק/ה למישהו שיציל אותי מהבדידות, מהלבד. אני לא לבד ואני לא סובל/ת, אני עם עצמי.

להיות לבד זה לא להיות בודד. יש אנשים שהם בתוך זוגיות והם מרגישים הכי בודדים שבעולם.

כן, טלי במקרה הזה רוצה מישהו שיבוא וירעיד את עולמה, עבדנו על זה בטיפול על לדייק את הרצון הזה, להבין באמת מה היא רוצה וצריכה ולא פחות חשוב מה היא כבר לא רוצה בחייה. טלי רוצה לוחם עם לב זהב שפתוח לאהוב ולהיות אהוב. אבל עד שהוא יגיע, היא בוחרת לא להתפשר יותר, היא סיימה עם לקבל פחות ממה שהיא ראויה לו וראוי שלאפשרות הזאת יהיה מקום לא פחות ממכובד בחברה שלנו.

מאמר זה נכתב בגוף ראשונה אישה יחד עם זאת, הוא מכוון גם לגברים. כן גם לגברים יש את הזכות לחכות 🙂