מיניות אחרי טראומה מינית

במאמר זה נבחרתי לעסוק בסוג של "פרה קדושה", מה קורה למיניות לאחר התעללות/פגיעה מינית. למה סוג של "פרה קדושה"? כי לא מדברים על זה ולא כותבים על זה כמעט. כאילו בעצם זה לא קיים. זה הרבה פעמים מה שקורה למיניות אחרי פגיעה מינית, היא מפסיקה להתקיים וודאי שהיא משתנה. למה נבחרתי? כי לאחרונה הגיעו אליי כמה נשים לטיפול שעברו פגיעות מיניות במטרה לבדוק האם ניתן בכלל ליהנות ממיניות אחרי. ריגש אותי במיוחד מייל ששלחה לי תמר (שם בדוי)ואני רוצה לשתף אתכם בו, בהסכמתה כמובן, אני חושבת שמה שתמר עוברת מאפיין לא מעט נפגעות ונפגעי תקיפה מינית:

שלום ענת

אני לא יודעת אם את הכתובת שיכולה לעזור לי להבין מה קורה איתי בזמן האחרון. אני דיי מבולבלת ומתביישת להביא את זה לטיפול

קוראים לי תמר, רווקה בת 34. עברתי פגיעה מינית בין גיל 7 ל9 מצד אבא של ילדה שלמדה איתי בכיתה שהייתי מבלה אצלה הרבה זמן (כולל לינה) בגלל סיבות משפחתיות. אני מאובחנת עם הפרעת פוסט טראומה ונמצאת בטיפול פסיכולוגי ותרופתי כבר הרבה שנים. בכללי נראה לי ששיקמתי את החיים שלי בצורה דיי סבירה רוב הזמן. אני עובדת בעבודה שאני אוהבת, יש לי קשרים חברתיים. אבל בכל מה שקשור לזוגיות ומיניות אני בפיגור רציני. אולי יבוא היום ותהייה לי זוגיות אבל נכון לעכשיו אני עוד לא שם. (היו מערכות יחסים בעבר אבל הן נגמרו ברגע שהן נהיו רציניות). 

בחודשים האחרונים למדתי לאונן. כלומר, לפניי זה חשבתי שאני יודעת אבל ממש לא הייתי בכיוון. הייתי מנסה לאונן ונרדמת באמצע או מפסיקה כי זה היה משעמם.

לפניי מספר חודשים לא יודעת מה קרה בדיוק כנראה בגלל ההורמונים של המחזור החשק וניסיתי לאונן עם סרטים כחולים..

וזה הצליח. בפעם הראשונה הבנתי (או לפחות נראה לי שהבנתי) מה זו התחושה הזאת שמדברים עליה של לגמור. ואני דיי אוהבת את זה וזה משחרר. קשה לי עם הרצון, הצורך ובכלל עם זה שגם אני יצור מיני וטיפה מגעיל אותי לגעת בעצמי אבל עם זה אני יכולה להתמודד.

הקושי האמיתי הוא עם סוג הסרטים ש"עובדים" בשבילי. ניסיתי עם כל מיני קטגוריות של סרטים אבל הקטגוריות שבאמת מביאות לתוצאה הן כאלה שיש בהן מידה רבה של שיחזור של הפגיעה המינית שאני עברתי. 

לא, לא מצאתי סרטים פדופילים של גבר מבוגר עם ילדה, אבל אני נמשכת לסרטים מהקטגוריה של "אבא ובת". לא סרטים ממש אלימים אבל כן כאלה שיש בהם רמה מסוימת של ניצול, השפלה וכל מיני מניפולציות שמופעלות על האישה נערה כדיי לגרום לה לשתף פעולה. ורק אז אני כאילו מתחברת לצד של הבחורה ומצליחה "לגמור".

זה מגעיל אותי ואני מרגישה מלוכלכת אחרי ואני לא מצליחה להבין למה אני נמשכת לדבר שנפגעתי ממנו. מה זה אומר עליי? שאני סוטה? שאני אוהבת להיות מנוצלת ומושפלת?

כמו שכתבתי בהתחלה, אני לא יודעת אם את הכתובת. אבל אני באמת מנסה להבין מה קורה לי.

אני יודעת שאני צריכה לדבר על זה בטיפול שלי אבל זה ממש מביך אותי.

האמת אני אפילו לא יודעת מה או אם בכלל אני מצפה ממך למשהו. אני מרגישה שאני חייבת להוציא את זה. לא להיות עם זה לבד ואין לי מושג למי לפנות.

תודה שקראת.

אז אחרי המייל הזה הרגשתי שאני חייבת לכתוב על זה ולסייע לשחרר מהמצוקה, הבושה האשמה ובעיקר תחושת הבדידות שחווים בנושא הזה.

תמר כפי שכתבה לא מרגישה נח לשתף בטיפול שלה בחומרים האלה, למרות שהיא נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנים, כ"כ לא נח שהיא מוצאת עצמה כותבת לי מייל, מטפלת שמעולם לא פגשה. תמר לא לבד בחוסר הנוחות הזו. כל המטופלות שהגיעו אליי שעברו תקיפה מינית היו בטיפול סביב הטראומה, שנים, אצל מטפלים שמומחים לטיפול בטראומה מינית וכולן לא חשו בנח ולא שיתפו בפועל את המטפלים שלהם במה שקורה להן עם המיניות שלהן. אני יכולה להבין אותן. עם המטפל/ת אפשר לדבר על הפחדים, הטראומות, הקשיים של היום יום ברמות פירוט גבוהות אבל לדבר על הפנטזיות המיניות, על החשק המיני שלי, על הבלבול שם? זה כבר ממש מביך ואם המטפל/ת לא שואל/ת אותי על זה אבל שואל/ת מיליון שאלות על נושאים אחרים, אולי זה אומר שאין לזה באמת זכות קיום ואני פה הסוטה. מה שמטריד פה מאוד זה שהמטפלים/ות לא הציעו התעניינות, לא פתחו להן את הדלת והציעו לגיטימציה. יתכן והמטפלים עצמם חווים מבוכה וקושי להעלות נושא זה. לא משנה מה הסיבה אני חושבת שזה חייב להשתנות.

טראומה מתבטאת באופן שונה אצל אנשים שונים. יש אנשים שלאחר הטראומה המינית יהפכו להיות א-מיניים וישנם כאלו שיהפכו להיות בפעילות יתר. הטראומה משפיעה על החשיבה, הרגשות ואפילו על המערכת החיסונית של הנפגע/ת. אנשים שסובלים מהפרעה פוסט טראומטית לרב יחוו ניתוק מהגוף שלהם.

הבשורות הטובות שיש לי לומר לכן, כסקסולוגית, מטפלת קלינית, מומחית בטראומה ואפילו כמי שהתיזה שלה בנושא של פוסט טראומה ומיניות, זכתה להכרה בינלאומית, שיש סקס טוב לאחר הטראומה. זה לחלוטין אפשרי. זה דורש מוכנות לעבוד עם הבושה והאשמה וזה תהליך שלוקח זמן אבל זו השקעה משתלמת.

לתמר היקרה ולשאר הנשים שהגיעו אליי אני מספרת שזה נורמלי לחלוטין לפנטז ולהתגרות מחומרים שקשורים לטראומה ועם מוטיבים דומים לה. הנפש מנסה לקבל דרך השחזור את חווית השליטה. זה יותר ממובן שאחרי זה יש גם תחושות גועל, אשם ובלבול  ובמיוחד אם לא שיתפת מישהו שהסביר לך שזה ממש בסדר ואפילו חלק מתהליך הריפוי. לא, זה ממש לא אומר שאת רוצה לחוות את זה שוב. ממש לא. ולא! זה ממש לא הופך אותך למוזרה או סוטה. זה הופך אותך לאדם שחווה טראומה והנפש שלו/ה מבקשת לקבל מזור לכאב שלה. אגב, יודעים מה הפנטזיה הנפוצה ביותר של נשים? פנטזיית האונס. האם זה אומר שנשים רוצות להיאנס? ממש לא!

יתירה מזו, אנשים שעברו טראומה מינית לעיתים נמשכים לחוויות של בדס"מ (שליטה, סאדו-מאזוכיזם) בהן הם יכולים להיות הבמאים והתסריטאים של מצבים שמזכירים להם את הטראומה רק שהפעם זה בשליטה שלהם ובסביבה בטוחה, בתקווה שזה נעשה נכון עם שותפ/ה שניתן לסמוך עליו/ה.

לסיכום, שוחחתי עם תמר ואני לוקחת את הבקשה/ קריאה שלה ושל שאר הנשים שהגיעו אליי ואני כותבת מאמר זה כדי שיהיו חומרים נגישים בנושא. מדובר בנושא באמת, באמת רגיש, אולי הרגיש ביותר בתחום הטיפול הנפשי אם בכלל ניתן לדרג. חשוב שמי שעוסק בו יהיה באמת מוסמך ומקצועי ויאפשר שיח פתוח בטוח ומזמין. אני מאמינה שככל שאנשים יותר ישתפו במה שעובר עליהם סביב המיניות, השאלות והתהיות שיש להם כך, יותר ויותר אנשים ירגישו נח עם מה שהם חווים ולא ירגישו עצמם מוזרים או סוטים. אני מאמינה שבמקום הזה של פגיעות כל כך קשות, פגיעות שורשיות בחוויית האמון והביטחון האישי, יש לנו אחריות כמטפלים בוודאי, וכאלו שמתמודדים בעצמם לבוא ולשתף ולדבר בדרך כמובן שמרגישה הכי נוחה שאפשר, וזאת כדי לעזור להביא יותר ויותר אור לאיזורים ה"אפלים" האלה.